לספר על רות, האישה המופלאה,

לספר על אישה, שכל מהותה הייתה נתינה הן לפרט והן לכלל, אהבת האדם באשר הוא אדם,
רגישות ותשומת לב וסקרנות תמידית לכל הסובב אותה, חום רב ורוחב לב.
פעילות בלתי פוסקת למען הכלל, יוזמה להקמת גופים ציבוריים שונים:
ווראייטי, בי"ח תל השומר/שיבא, אגודת ידידות תל השומר, ברית בני שם ועוד,
ולאורך השנים פעילות מתמדת למען דו-קיום עם האוכלוסייה הערבית והפלשתינאית.
אישה שהיא מפעל חיים של למעלה משבעים שנות תרומה ופעילות למען הכלל.

מעציבה ומכעיסה מאד העובדה, שעל אף ההמלצות המרובות לאורך השנים למתן פרס ישראל,
נדחו כולן על ידי נציגי ממשלת ישראל. רות דיין לא נמצאה ראויה לפרס זה,
כנראה משום היותה, רחמנא ליצלן, "שמאלנית".

מכל פעילותה הציבורית עיקר אהבתה היה פרי יוזמתה "משכית".
רוחה של רות שרתה על כל המפעל המיוחד הזה. הדלת הייתה פתוחה בפני כל יוצר ויוצרת,
בין שהם אמנים מסורתיים ובין שהם ותיקים או בני הדור הצעיר שזה עתה החלו ליצור ומחפשים את דרכם.
צורפים, קרמיקאים, חרשי עץ, אמני זכוכית. לראשונה בארץ יש עיצוב טקסטיל:
אריגת יד של בדים לאופנה ודקורציה, הזמנת עיצובים להדפסת בדי כותנה לאופנת קיץ ובדים לעיצוב פנים,
קליעת קש תימנית ודרוזית, ויש צוות עובדים בני כל הגלויות, ואווירה של מסירות אין סופית למשכית.

וישנה רות שדלתה ולבה פתוחים אל הפונים לעזרתה: ילד בדואי מהדרום שרוצה ללמוד וצריך לעזור לו –
לימים מנהל בית ספר, ילד כשרוני מאד בעיקר במוסיקה יש להפגישו עם איזק שטרן למען המשך לימודי מוסיקה –
היום מנצח תזמורות האופרה, יש נער שלא התקבל לבצלאל יש לעזור – היום מטובי הפסלים,
יש אישה קטועת ידיים שיש לשקמה ולדאוג לניתוחי שיקום בחו"ל ונערה פגועת מחלה גנטית קשה,
וצעירה שנותרה ללא הורים ויש לדאוג לחינוכה ויש ויש… וכולם מטופלים מי בארץ ומי בחו"ל אם צריך.
 
וישנה רות שבשנות השבעים מאמינה כי מן הראוי שאמני מלאכת המחשבת יתאגדו לאגודה 
שתהיה חברה באיגוד הבינלאומי של אמנים World Crafts Council והיא אוספת את מיטב האמנים
הפעילים מזה שנים, להקמת "אגודת אמני מלאכת מחשבת" וחברים בה אמני המתכת, הזכוכית,
הטקסטיל, הקרמיקה והעץ. יחד עם חנה חר"ג-צונץ הקרמיקאית וקורט פפרמן הצורף הם מגייסים
עורך דין שיכין בהתנדבות תקנון רשמי לאגודה. רות פונה למשרד החינוך והתרבות ודואגת להסדרת תקציב שנתי,
כמו כן היא פונה לסקטור האירופי של  WCC  כדי לשלב את ישראל במסגרת זו.
היא מוצאת את הזמן להשתתף בפעילויות האגודה, הרצאות, סדנאות ומפגשי אמנים, ככל שרק ניתן.
לימים שונה שם האגודה ל"עמותת אמנים יוצרים בישראל", "קראפט ישראל".

וישנה רות של מאות המכתבים שכתבה לעובדי משכית בעת נסיעותיה המרובות לחו"ל,
בתפקידים רשמיים או פרטיים. רבות מהן למדינות שבשבילנו, עובדי משכית, הם עדיין אי שם מעבר להישג ידנו.
והמכתבים מלאים תיאורי מקום ונוף ומבט חם על האנשים החיים בהם. בסקרנותה הרבה היא חוקרת
את מלאכות היד המסורתיות ועושיהן, ומתארת הכול בפרטי פרטים, חומרים וכלי עבודה,
מידות וצבעים, צורות עיבוד וטכניקות מגוונות. אינה מחסירה דבר והכל ברוח טובה של אהבת האדם והרבה הומור.

ובשנים האחרונות                                                                                
רות בביתה, מוקפת בתמונות בני ובנות המשפחה, דברי אמנות ועבודות יד שנצברו ברבות השנים
וממרום גילה ערה לכל המתרחש, נושאת את כאביה בשקט. ונעים לשבת אתה ולשוחח ברצינות ולצחוק יחד.
ובמלאות לה 100 נאספת בביתה קבוצת "משכיתרים" שליוו אותה מתחילת שנות ה-60 ועד פרישתה ממשכית,
ופניה היפים זוהרים משמחה והנאה מן הפגישה ואנו מתרגשות ומתרגשים כמוה.
ארבע שנים חולפות ורות פורשת מאתנו בשקט בביתה שבצפון העיר לעולם אחר… ואנו נשארות עם הזיכרונות הרבים והחוויות המשותפות ומרגישות נשכרות מן הזכות לחיות ולפעול שנים רבות לצידה של אישה כמו רות.